בן הילדה ואשר. נולד ביום כ"ד בסיוון תש"ז (12.6.1947) במושב כפר ורבורג, הסמוך לקריית מלאכי. ילד רביעי במשפחה בת חמישה ילדים, אח של מירה, צביקי, טוקי (משה) ורוחל'ה.

שי גדל והתחנך בכפר הולדתו יחד עם ילדי המושבים השכנים, במוסדות החינוך של המועצה האזורית באר טוביה. בילדותו שיחק בקבוצת הכדורגל של הילדים "כוכב הדרום" שהוקמה בכפר בתפקיד הבלם, ובבגרותו שיחק כדורגל בקבוצת המושבים "הפועל באר טוביה".

טוקי, האח סיפר: "אחי הצעיר, הקטן, השקט, היפה. האח שהיה חלק בלתי נפרד ממני בגיל העשרה, כאשר הכול עשינו יחד: לעשב את הבצל או לקטוף מלפפונים, עבודה פיזית בקיץ הלח והחם... כשסיימתי עבודתי והלכתי לחברים, הוא הלך איתי כמעט לכל מקום... זיכרון הילדות של אחים-חברים, אוהבים וקשורים זה בזה, שהיו יחד בשנות הילדות הצעירה... כשחזרתי הביתה לביקורים גיליתי אח בוגר, גדול, חזק ואהוב ביותר על חבריו וידידיו".

אחותו, רוחל'ה, תיארה את שי: "חבר טוב לחבריו ומושא הערצתן של כל בנות הכפר (וגם מחוץ לכפר), בן אוהב ודואג ועוזר תמיד לאימא ולאבא, אם זה בבית ואם זה בלול וברפת ובכל הנוגע לכפר ורבורג".

יהושע, חברו מכיתה ט', כתב: "לראשונה ראיתי את החיוך שלו, לבושו - מכנסיים קצרים וסנדלים. כמה תכונות בלטו באישיותו של שי: פתיחות וענווה... בית הספר היה מפגש בין שלוש אוכלוסיות שונות שלא נפגשו קודם... התלמידים מהיישובים הוותיקים קיבלו את התלמידים מהמושבים 'החדשים' ומקריית מלאכי בהתנשאות (כך אנו הרגשנו) - שי היה שונה בגישתו. קיבל אותנו לחברתו בזרועות פתוחות - 'בואו לסרט ביום שבת, שם אנחנו נפגשים כולם'... הגעתי ברגל וחזרתי עם האופניים ששי התעקש להשאיל לי על מנת שאחזור הביתה בנוחות".

אילן, חבר ילדות, תיאר: "שי אהב מאוד לנצח, הרבה פחות להפסיד, יש לי תמונת זיכרון של שי מזיל דמעות - זה על הפסד".

בשנת 1965 התגייס שי לצבא ועבר את מסלול ההכשרה של הצנחנים. הוא שירת בגדוד 202, בהמשך עבר קורס קצינים. טוקי האח על סיום קורס הקצינים: "לפתע ראיתי אותו צועד בראש המחלקה, זקוף גדול ומלא הוד. נמלאתי גאווה עצומה בתמונת האח הקטן שהפך לגדול וחזק". ורוחל'ה הוסיפה: "שי היה מודל לחיקוי בעיני תמיד! אני זוכרת כמה שהייתי גאה שהוא אחי כשחזר מהצבא עם ג'יפ ומעיל קבע, דרגות קצין, כנפי צניחה, נעליים וכומתה בצבע אדום".

במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, שי נלחם ברצועת עזה. ב-1968 השתתף במבצע כראמה. לאחר חמש שנות שירות בצה"ל השתחרר משירות קבע ובהמשך הגיע לדרגת רב-סרן במילואים. כקצין במילואים הדריך חיילים בבית-ליד במלחמת יום הכיפורים (1973) והשתתף במבצע ליטני (1978) ובמלחמת לבנון הראשונה (1982).

לאחר שחרורו מהצבא הצטרף ליחידה לאבטחת מטוסים ב"אל על" ועבד כמאבטח. אחרי פרישתו חזר למשק הוריו ובשותפות עם אחיו, צביקי, עיבדו את שני משקיהם בכפר והקימו משק חקלאי פורח ומשגשג בענף החלב והפירות.

שי הכיר את סלי כשהגיעה למשפחת טל בכפר ורבורג במסגרת פרויקט של ארגון חקלאים צעירים מאנגליה. בתהליך הגיור שלה אירחה אותה משפחת אריאל ממשואות יצחק, ומשפחות טל ואריאל הפכו להיות כבני משפחה לשי ולסלי.

בשנת 1973 הם נישאו והקימו את ביתם בכפר ורבורג. נולדו להם ארבעה ילדים: אילן נולד ב-1975, אושרי ב-1977, יונתן יליד 1980 ודנה שנולדה ב-1983.

רוחל'ה מספרת על קשרי המשפחה: "הקשרים בינינו התחזקו כשהקמנו משפחות ביחד... הבית בכפר הפך להיות הבית השני שלנו ובכל חופשה אושרת ואייל באו לתקופות ארוכות. שי היה האבא השני שלהם. תמיד הבית בכפר היה פתוח לכולם, אם זה לביקורים של שישי שבת ואם זה לאירוח של ראש השנה וליל הסדר והכול בזכות הרצון הגדול של שי וסלי שלכולם יהיה טוב ושכולם ירגישו רצויים תמיד. שי תמיד יהיה בשבילי אח וחבר ואוזן קשבת ועמוד שדרה שכולם נאחזים בו והחוליה המקשרת בין כולם".

תיאר אריה אריאל: "אם בתחילה הכרנוך כשי מכפר ורבורג, הרי בהמשך הפכתם שי וסלי... לא פעם כשאשתי ואני התבוננו בכם מהצד, חשבנו, כשאומרים שהקדוש ברוך הוא מזווג זיווגים - התכוונו בוודאי אליכם. האהבה הגדולה ששררה ביניכם... מביקוריך בביתנו הכרנו את אישיותך הנפלאה, את דאגתך לסלי, למשקכם המשותף עם צביקי ולכפר ורבורג כבית הגידול שלך. בכל מקום בו שירתת ופעלת הכירו מיד באישיותך וביושרך ותפשת מנהיגות הן בצבא והן בכפר ורבורג".

אהבתו הישנה לספורט הביאה את שי לעסוק בתחום בפן הביצועי והמנהלי. החל משנת 1984 לקח חלק בקידום ובארגון ליגות הכדורסל והקט-רגל במועצה האזורית באר טוביה, בדגש על ליגות הילדים. בהמשך היה לרכז הליגות של המועצה ושימש גם כשופט באיגוד הכדורסל.

שי בלט כדמות מרכזית במושב ובכל מקום אליו הגיע. הוא לקח חלק מרכזי בפעילות הציבורית והחברתית, תמיד שמח לסייע לזקוקים לעזרה והיה טוב לב וצנוע. רוח ההתנדבות שלו תוארה על ידי אריה, חבר ממשואות יצחק: "אם היה צריך מתנדב להכין את חגיגות הכפר, קמת ועשית והכול בעזרת סלי. אם היה צריך להתנדב למשטרת היישובים המסונפת למשמר הגבול, התגייסת, וכך בכל שטח בחייך".

סיומה דוידוביץ סיפר: "הכרתיו בתור קרוב משפחה, אשר היה עמוד התווך של משפחתו. מאז נפטרו הוריו (ואף קודם לכן) היה שי המחליט, העוזר, הקובע, המייעץ של כל בני המשפחה, אשר היו עולים אליו לרגל כי שם ידעו שיש אוזן קשבת ולב חם. איש יפה תואר, חסון ותמיר ורק מעטים יכולים היו להתחרות ביפי תארו הנראה לעין, לא כל שכן ביופיה של נפשו. רחב לב, פתוח, חם ומקרין סביבו הילה של סמכותיות... דוגמה אישית כמודל חינוכי".

שי היה אדם בעל חוש הומור מפואר, אהב להצחיק ואהב לצחוק בצחוק רם ומדבק. אהבתו לגשש החיוור הייתה ידועה לכול, וכך גם אהבתו לעולם הספורט בו לקח חלק בילדותו ובבגרותו. כאשר רוצים לתאר את אישיותו המילים העולות הן: איש משפחה, מנהיג, איש צבא, חקלאי. תמיד היה במרכז תשומת הלב ואהוב מאוד על ילדי המשפחה והמושב.

שי היה לרכז הביטחון (רב"ש) של כפר ורבורג, במסגרת משמר הגבול. ב-11.7.1997, כשחזר לביתו ממשמרת לילה של סיורים בשדות המושב, לקה בדום לב.

רב-סמל ראשון שי שפירא נפל בעת שירותו ביום ו' בתמוז תשנ"ז (11.7.1997). בן חמישים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר ורבורג. הותיר אחריו אישה, שלושה בנים ובת, שני אחים ושתי אחיות.

על מצבתו כתבו בני המשפחה: "בעל, אבא, אח, דוד, גיס, חבר, אהוב".

כמה חודשים לאחר לכתו, חברי הפלוגה שעליה פיקד שי ערכו ערב לזכרו. הערב התקיים בביתו והוקרן בו סרט שהכינו בניו; שנה לאחר נפילתו, המשפחה הוציאה חוברת זיכרון, "שי", ובה תמונות רבות, סיפורים מחייו ודברי משפחה וחברים.

אחותו רוחל'ה כתבה: "חלפה שנה מאז אותו בוקר יום שישי 'רגיל'... לטלפון הזה לא ציפיתי, ועדיין איני מעכלת את העובדה שהתוכן בשיחת הטלפון הזה אמיתי... קשה לי העובדה לכתוב על אחי היקר שמותו הפתיע את כולנו כרעם ביום בהיר, העובדה ששי איננו אתנו עוד... שבוע לפני ששי נפטר סלי הייתה בחוץ לארץ. הזמנתי אותו ואת הילדים לארוחה ביום שישי בערב. ישבנו עם הילדים ועם זוג חברים ולא הפסקנו לצחוק ולדבר, וכשנפרדנו לשלום לא האמנתי ולא חשבתי שזו תהיה הפעם האחרונה שנשב ביחד, ולא ידעתי כמה שהשלום הזה הוא האחרון... תמיד התמונה שלו מלווה אותי".

כתבה גיסתו רוחל'ה: "במרכז החבורה תמיד ישב / סיפר בדיחות וציטט מ'הגשש' / איש גדול מידות - ענק / פניו נאות, קולו רועם וחיוכו רחב / שי כשמו כך היה / מתת של בריאות ושמחה. // שי כעץ השדה / שורשיו נטועים בעבודת האדמה ועבודת הכפיים / גזעו העבה משול לפעילותו בתחום הביטחון וההגנה / וענפיו מתפשטים ומתרחבים לתחומי הקהילה והספורט. // כגודל האיש, כך גודל החלל שהותיר אחריו / כך גודל התדהמה שאחזה בשומעי הבשורה המרה / האם זה ייתכן? איך זה יכול להיות? / שי - הגדול, החזק, והבריא?!"

כתבה עפרה ממשואות יצחק: "עדיין מהדהד הקול של שי, 'אהל-ן' כזה חם ושמח / ועדיין כשחושבים על שי נזכרים בחיוך הטוב, ובאור שהיה שולח / בשבילנו היית שי - מתנה... / הזן של אנשים שמוסר ויושר טבועים באופיים / ונתינה לאחר, רק משמחת אותם / הדאגה לזולת, האכפתיות תמיד / השאלה הפשוטה: 'מה קורה' שהייתה כל כך אמיתית / היה בתוכנו אדם נפלא / שבכל תפקידי חייו היה פשוט לדוגמה / בן מסור ומכבד את הוריו / אח שיודע להיות אח / בעל אוהב ומעריך / ואבא שיודע את המינון הנכון - מתי לחבק / חברות הייתה אצלו ערך עליון / והיה מתייצב תמיד בזמן ובמקום הנכון".

חברו אילן שגיא כתב: "אתה מהווה דוגמה מצוינת למלח הארץ מכל הבחינות - שירות צבאי מפואר, חקלאות שורשית ופעילות ציבורית וספורטיבית יוצאת דופן. פשוט קשה לתאר את הכפר ללא דמותך. אני לא מבין איך נארגן את חגי הכפר ללא נוכחותך הדומיננטית - הבלתי נלאית מצד אחד והשקטה מצד שני. אנו מרגישים בחסרונך כבר עכשיו".

במשך 15 שנים מאז נפל שי נערך לזכרו ערב ציון סיום שנת הפעילות הספורטיבית של הקהילה במועצה האזורית באר טוביה. גביע איגוד השופטים בכדורסל באזור המרכז קרוי על שמו, ומוענק לשופט מצטיין.

שי מונצח באנדרטה לחללי משמר הגבול בצומת עירון, באתר המשטרה "גלעד לזכרם" ובאנדרטה לזכר חללי משטרת ישראל שהוקמה במכללת המשטרה בבית שמש.